<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף נג.</h2>
חתיכת נבלה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים, שנתערבה באחרות, וכן כל שאר האיסורים שנתערב יבש ביבש בטלין אפי' אחד בתוך שנים, ואפי' איסור של דבריהם אין כאן. והקלו בדבר זה לפי שכל אחד [ואחד] עומד בפני עצמו [ואוכל כל אחד בפני עצמו], וכיון שנתבטל ברוב דבר תורה ואין כאן איסור של תורה, כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר, וכן בכל [אחד ואחד] ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור, וכבר הלך לו וזה של היתר הוא, מה שאין כן בדברים הנבללין, ולפיכך אינו אוכלן כאחד ואין מבשלים [אותן] כאחד. עבר ובשלן כאחד כל אחד ואחד אסור בפני עצמו כמו שאמרנו והרוטב בנותן טעם. ויראה לי שאין דברים אלו אמורים אלא באיסורי נותני טעם, דכיון דאין איסורו אלא מחמת טעמו ואיפשר לומר בכל אחד איני טועם עתה טעמו של איסור כמו שאמרנו שהקלו בו. אבל בכל האיסורין שהחמירו בהן לאסור אותם למעלה מכדי נתינת טעם רצוני לומר למעלה מששים, אין הפרש בין יבש לבלול, שהרי לא מחמת טעמם בלבד אסרום אלא חומר הוא שהחמירו [באיסורן, ועד שיתערבו בשיעור שהחמירו] ונתנו להם אינן בטלים. למה הדבר דומה לתרומה שנתערבה בחולין שאפילו יבש ביבש אינה עולה בפחות ממאה. ולפיכך ככר חמץ שנתערב בפסח עם ככרות של מצה אינו בטל לעולם, ואפילו ככר קטן שאינו חשוב, כככרות של נחתום ואפילו פחות מיכן.
